<h1>נמוקי יוסף — שבת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[שבת קי"א ע"ב] מסוביתא. בגד שכורכין סביב הברזא של חבית של חרס, מפני שאין הנקב שוה. אסור להדוקה. בנקב משום סחיטה, כך פירש רש"י ז"ל, ודמיא להא דאמרינן פרק תולין [קמ"א ע"א] לא ליהדיק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל כתב, שאי אפשר שתהא הך מסוביתא בדופנה של חבית. דאי הכי אע"ג דהוי פסיק רישיה, כיון שאינו נהנה ביין הנסחט ממנה, בכה"ג לא מודה ר"ש, אלא דוקא היכא דהוי פסיק רישיה וניחא ליה. והביא ראיה מדאמרינן לעיל פרק במה מדליקין [נ"ט ע"ב] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אלמא אע"פ שהוא לובש כלאים בודאי, כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה שרי. ועוד הביא מדאמרינן לעיל פרק הבונה [ק"ג ע"א] גבי התולש עולשין מתוך שדהו אם ליפות הקרקע בכל שהוא, ופרכינן אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו, ופרקינן לא צריכא דקא עביד בארעא דלאו דידיה. אלמא כל היכא דלא קא מכוין ולא ניחא ליה אע"פ שהקרקע מתיפה בודאי מותר. ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק אמר להם הממונה [יומא ל"ד ע"ב] רבי יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחממין לו מערב יום הכפורים ומטילין לתוך הצונן בשביל שתפוג צינתן, ואקשינן והלא מצרף, ופריק אביי אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. והא התם דודאי מצרף, ואפילו הכי כיון שאינו מתכוין לצרף ואינו נהנה בצרופו שרי. ועוד ראיה מדקאמרינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו דאסור למעטן ביום טוב ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי. אלמא אע"פ שהמלאכה נעשית בודאי, כיון שאינו נהנה באותה מלאכה שרי. לפיכך פירש הוא ז"ל דהא מסוביתא דנזייתא היינו סתימת הנקב של מעלה. דומיא דההיא דפרק תולין לא ליהדק וכו'. ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור, שהוא נהנה בסחיטתו. אבל ברזי הדפנות, שאינו נהנה בסחיטתו שרי להדוקינהו. וכתבו עליו שאין ראיותיו ראיות, דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסיר. וההיא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, שסתמו להנאה. אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משאוי בעלמא. ומשום האי טעמא נמי אמרינן דנמטא גמדא דנרש שריא. וכן זו שאמרו בפרק הבונה לא צריכא וכו' אינה ראיה. דהיינו טעמא דפטור מפני שהיא מלאכה שא"צ לגופה, שהרי זה שתולש עולשין אינו צריך ליפוי הקרקע. ומשום הכי כל היכא דליכא שיעורא פטור עליה. אבל לענין היתר אין לנו. וכן זו שאמר אביי בפרק הממונה אפילו תימא שהגיע לצרוף דבר שאין מתכוין מותר, אינה ראיה. דההיא אביי אמרה מקמי דאגמריה רבא דמודה [ר"ש] בפסיק רישיה ולא ימות. ומשום הכי אקשינן עלה התם מההיא דמילה בצרעת, דאיתמר נמי מקמי הכי כדאיתא בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א]. ובתר הכי מסקינן התם, דהואיל וצרוף מדרבנן שרי, וכדאיתא התם. וכן זו דאיתא בפרק לולב דהיכא דאית ליה הושענא אחריתי שרי למעט ענבי דהדס, היינו טעמא לפי שאין מיעוט ענביו תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו. אבל מאן דאית ליה הושענא אחריתי אין זה תיקון אצלו אלא הרי הוא כממעט ענבי ההדס בפסח, שהדבר נראה פשוט שהוא מותר. ולפיכך כתב הרנב"ר ז"ל וזה לשונו, כיון שאינן ראיות הללו, אפשר לפרש הך מסוביתא דנזייתא שהיא ברזא שבדופן החבית. אלא שעדיין קשה לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה, אלא תולדה היא כעין מפרק שהיא תולדה דדש. ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה הנסחט ממנה. דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל. ואמאי מחייב, הוי ליה כסוחט כבשין דאמ' לקמן בפרק חבית [קמ"ה ע"א] דלגופן מותר. וכי תימא הרי מצינו איסור סחיטה אע"פ שאינו צריך למשקין הנסחטין, דאמרינן לקמן בפרק ואלו קשרים [קי"ג ע"ב], זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה. ובפרק חבית [קמ"ז ע"ב] נמי תנן גבי אלונטית, ולא יביאם בידו, ואמרינן בגמרא משום סחיטה. וכן בפרק יום טוב שחל [ביצה י"ח ע"א], גבי טבילת כלים. מכל הני לא איריא, שכבר פירש רבינו תם ז"ל דתרי גווני סחיטה נינהו, חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש. וההוא דהוי תולדה דמלבן היינו דוקא בבגד שמתלבן ובמשקין שהן מ(ת)לבנין. ואפשר שאף היין מלבן, כדאמרינן התם [סוכה מ' ע"ב] לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה. וההיא דהוי תולדה דדש הוי בכולהו משקין, ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטין, דומיא דדש. והך מסוביתא משום סחיטה. דמלבן אין בה. שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא, מכל מקום אין המסוביתא מתלבנת, שאין דרך ליבון בכך. ומשום סחיטה שהיא תולדה דדש נמי ליכא, שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין ממנה. וכיון שכן אמאי אסור להדוקה. י"ל דאין הכי נמי, דמדאורייתא לא מיתסר. אלא מיהו [כיון] דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן, מתסר מדרבנן.
[שבת קמ"ה ע"א] כבשים. ירק חי שכובשין אותו בחומץ. לגופן. אם לאכול הכבשין סחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן. מותר. לכתחלה דלאו מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה הוא צריך. למימיהן פטור וכו'. שאין זה מפרק, שהרי המשקה הזה אינו מן הכבשים, שלא גדל בתוכן. אבל אסור. גזרה אטו זיתים וענבים. כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו, מדאמרינן בפרק תולין [קמ"א ע"א], לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. ומדחיישינן דילמא אתי לידי סחיטה, משמע דאי אתי לידי סחיטה הויא לה מלאכה דאורייתא, ואע"ג שאין המשקה מגופה אלא שנבלע בה. לפיכך פירשו הם ז"ל טעמא לפי שאינו חייב אלא על דריסת זיתים בלבד כדאמרינן הכא בסמוך. אבל שאר פירות, היוצא מהם לא חשיב משקה להתחייב עליו. שלקות בין כו'. אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל. דבר תורה. כלומר תורה אסרה מלאכת זיתים וענבים דהוה מלאכה, שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו.
וכתב רבינו אלפסי ז"ל, לית הלכתא כרבי יוחנן לענין חיוב חטאת, דהוו להו רב ושמואל בחד שיטתא דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים. והוי ליה רבי יוחנן חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ועוד הא תנא דבי מנשה מסייע ליה, דאמר דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. ומסתברא לן דהלכתא כותיה דשמואל בהא מילתא, דקאי רבי יוחנן כותיה לענין איסורא. וליכא בינייהו פלוגתא אלא לענין חיוב חטאת עכ"ל. וכן הרנב"ר ז"ל כתב, לענין הלכה נקיטינן כשמואל. וכיון שכן לא קיימא לן כרב דאמר ודג לצירו אפילו לתוך הקערה סוחט. דכיון דבגמרא מדמה דג לצירו בהדי שלקות למימיהן, ובשלקות למימיהן קיימא לן כשמואל דאמר פטור אבל אסור. בדג לצירו נמי לא קיימא לן כרב, אלא פטור אבל אסור עכ"ל. והרא"ש ז"ל היה נוטה בתוספות לספר רבינו חננאל שפסק כרבי יוחנן, דקיימא לן הלכתא כותיה לגבי רב ושמואל. ומתוך זה לא הוה קיימא הא דשמואל דסוחט אשכול וכו'. ותמה על רבינו אלפסי ז"ל שפסק כרב ושמואל דקיימי בחדא שיטתא דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים, משום דבכולי תלמודא קיימא לן כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל עכ"ל.
[שבת ע"ד ע"ב] את הכנף. נוצה גדולה מכנף העוף. והקוטמו. לאחר שתלשו חותך ראשן שהם דקים וראוי להניחן בכר וכסת. והמורטו. לצד זנבו שהן קשין, מורט שערן מכאן ומכאן. ומשליך הקנה, ונותן השער בכר וכסת. משום מחתך. דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. וגם מן הקנה אורג כובעים ועושה מכנפו כנף בלא שער. ומשום ממחק. דתנן גבי עור, הממחקו. ותולש חייב משום גוזז לא שנא מחיים ולא שנא לאחר מיתה הוא. והכי איתא בירושלמי דפירקין [פ"ז ה"ב], דגרסינן התם, התולש מן המתה חייב, תלישתה זו היא גיזתה. ולפיכך התיר הרמב"ן ז"ל לתלוש נוצה מצואר העוף בי"ט כדי לשוחטו. דכיון דלא שני ליה באיסור תלישה בין מחיים בין לאחר מיתה, ונתנה מלאכה זו לידחות אצל י"ט, שהרי עתידה הנוצה ליתלש לאחר מיתה משום אוכל נפש, אף מחיים מותר. וכתב הרנב"ר ז"ל, כדבריו נהגו. והרמב"ם אוסר וכן מן המחברים האחרונים.
[שבת ק"ז ע"ב] השולה דג. ניצוד ועומד מבעוד יום. כסלע. כרוחב סלע. חיייב. משום נטילת נשמה, דתו לא חיי. רירי. כשנוגעים בו וחוט הריר נמשך עם האצבע. ודלדל. עקרו על ידי דילדול זה הפילתו. אסברא לי. טעמא דהאי מילתא. כשותא. היא מלוו"ר בלעז. וגדל בתוך ההזמי, ומריח הקרקע. שההזמי יונק ממנו. מחייב. ואע"פ שאינו מחובר בקרקע. כדאמרינן בעלמא [ערובין כ"ח ע"א] מאוירא רבי. הכי נמי משום עוקר דבר מגידולו. הקשה הרמב"ן ז"ל, דהא תולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיין לא מחייב תרתי, חדא משום עוקר דבר מגידולו וחדא משום תולש או גוזז, וכן הנוטל שערו ושפמו וצפרניו. אלמא ליכא משום עוקר דבר מגידולו אלא בגדולי קרקע. לפי שהוא תולדת קוצר, ואין קצירה אלא בגדולי קרקע, כמו שאין דישה אלא בגדולי קרקע. והכי נמי משמע בבכורות [כ"ה ע"א] גבי תולש צמר מבכור, דתולש לאו היינו גוזז. וכנגדו בי"ט מותר, דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו. לפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא דחייב, כיון דגדולו תלוי בנשמת אמו, העוקרו חייב משום נוטל נשמתו. דומיא דכשותא, שיניקתו תלויה בהזמי. כדאמרינן פרק בכל מערבין [כ"ח ע"ב] דקטלין להיזמתא ויבשה כשותא, ומחייב משום עוקר דבר מגדולו, דהוא תולדת קוצר. הכי נמי בבעלי חיים עוקר דבר מגדולו הוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל. וסירכא דלישנא נקט. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכותיו. ומן הירושלמי [פ"ז ה"ב] דמשמע דבבעלי חיים חייב משום קוצר לא אתי בשיטתה דגמרא דילן.
<h2>דף לג:</h2>
[שבת קי"א ע"א] הכל מודים. אע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אם מקיזין אם אין מקיזין דהוי מטיל בבכור בעל מום, ואיכא מאן דשרי להקיז ולעשות בו מום. מודים במחמץ אחר מחמץ. במנחה שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ. דכתיב לא תיאפה חמץ ולא תיעשה חמץ. אפיה בכלל היתה ולמה יצאת, להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחיבין עליה בפני עצמה וכו'. והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחמוץ ובא השלישי ואפאה [בחימוץ], כולם חייבים. כורת. שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן, ותלויין בכיס. והא"ר יוחנן. במסכת גיטין [ע' ע"א] בפרק מי שאחזו. הן הן החזירוני. אותן רפואות, לתשמישי. אלמא זקן חוזר ומוליד. אלא באשה. אינה מצווה אפריה ורביה, כדאמרינן ביבמות [ס"ה ע"א] פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. בשאלתות דרב אחאי [פ' אמור שאילתא ק'] מהו לסרוסי כלבא וכל דבר טמא, מי אמרינן בבהמה טהורה דוקא איירי קרא דחזיא לקרבן, או דילמא לענין עשיית [סירוס לא שנא. ת"ש] שאלו [חגיגה י"ד ע"ב] את בן זומא מהו לסרוסי כלבא, אמר להם ובארצכם לא תעשו, מכדי חובת הגוף הוא, מה לי בארץ מה לי בחוצה לארץ. אלא האי בארץ בכל אשר בארץ. והאי "כם" שבארצכם, בכן לא תעשו. ועל זה יש לתמוה מנא לן למידרש טעמא דקרא משום ביטול פריה ורביה ולתרץ אלא בזקן אלא באשה, כיון דקפיד קרא אכל שבארצכם.
[שבת ק"י ע"ב] לירקא. תלמודא מייתי בגמרא דלעיל מיני העשבים או הבשמים שנעשה מהם כוס זה של עיקרין דמתניתין. ועל זה אמר דלחולי של ירקון תרי מינין מהן לשקייה בשכרא, שזו רפואתו. ומעקרא. ומיעקר מלהוליד. ועל זה מקשה, ומי שרי. למשתי סם עיקור. וכתבו ז"ל, כיון דמקשינן הכי ש"מ דמאן דשתי תרי בשכרא ודאי מיעקר, והוי כפסיק רישיה ולא ימות. דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ומי שרי, אין הכי נמי דשרי לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כותיה. ואין חילוק בין איסורי שבת לשאר איסורי, דהא שמעינן ליה לרבי יוחנן [פ"א ע"ב] דאית ליה כר"ש, בשאר איסורי עלה דתנן נזיר חופף ומפספס. ואפילו לדברי בעל הערוך ז"ל שאומר דבפסיק רישיה ולא ניחא ליה לא מודה ר"ש, איכא למימר, הני מילי לענין שבת, משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת, אבל איסורי דעלמא כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה מודה ר"ש. מדפרכינן בזבחים פרק כל התדיר [צ"א ע"ב] גבי מתנדב יין מזלפו ע"ג האישים ופרכינן והא קא מכבה. ואע"ג דהתם לא מכוין לכיבוי ולא ניחא ליה. לא תעשו. קרי תיעשו. ומסתרס מאליו. ואע"ג דסרוס אסור בידים. והאמר רב אשי ההוא לאו סרוס הוא אלא רמות רוחא נקיטא ליה לתרנגול. ומשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש. אבל סירוס אפילו ממילא אסור. אלא בסריס. הא דשרי למשתי כוס של עיקרין, במי שהיה סריס כבר עסקינן.
<h2>דף לו.</h2>
[שבת קמ"ה ע"ב] לעדות אשה. לומר לה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא. וכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. לעדות בכור. בכור בהמה ביד כהן, כשנתנו לו שלם ואירע בו מום קיימא לן בבכורות [ל"ה ע"א] דנחשדו כהנים להטיל מום בבכורות ואינו נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא ראיה. ואמר דאשה כשרה לעדות זו. לעדות שאשה כשרה לה. והאי נמי אשה כשרה לה. והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור. אמר המחבר, ואין לתמוה כיון שכתב הרי"ף ז"ל ועוד. וגם אין להרהר אחר הפסק דאשכול, כיון שעמד הרב על דבריו של רבינו חננאל ז"ל ולא הסכים עמו אלא כתב חזינן לרבינו האיי גאון ז"ל כדפסקינן, ולית בה ספיקא. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף לח.</h2>
[שבת פ"ג ע"ב] גמרא. נשנית משנה זו. עלה דהא דספינה שהיא טהורה, מייתינן בגמרא משנה זו דמסכת כלים, דתנן ספינת הירדן טמאה וא"ר חנניא בן עקביא מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה לים. ועד עכשיו לא נתגלה טעמא למה טמאה. ור' חנינא אמר לן טעמה מפני שהיא קטנה ומטלטלת מלאה, לפי שהנהר קטן, וכלי עץ הוקש לשק לענין טומאה, מה שק מטלטל מלא וריקן, אף כל דמטלטל מלא וריקן. ואע"פ שאינו מטלטל ע"י אדם אלא ע"י עגלה ושוורים דומיא דספינת הירדן טמאה.
<h2>דף מו:</h2>
[שבת קמ"ה ע"ב] לעדות אשה. לומר לה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא. וכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. לעדות בכור. בכור בהמה ביד כהן, כשנתנו לו שלם ואירע בו מום קיימא לן בבכורות [ל"ה ע"א] דנחשדו כהנים להטיל מום בבכורות ואינו נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא ראיה. ואמר דאשה כשרה לעדות זו. לעדות שאשה כשרה לה. והאי נמי אשה כשרה לה. והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור. אמר המחבר, ואין לתמוה כיון שכתב הרי"ף ז"ל ועוד. וגם אין להרהר אחר הפסק דאשכול, כיון שעמד הרב על דבריו של רבינו חננאל ז"ל ולא הסכים עמו אלא כתב חזינן לרבינו האיי גאון ז"ל כדפסקינן, ולית בה ספיקא. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף מט.</h2>
[שבת קל"ו ע"ב] ועמדה ונתקדשה. לאחר זמן, לפי שסבורה היא שאינה זקוקה ליבם. אם אשת ישראל. אם זה שנתקדשה לו אינו כהן, ומותר בחלוצה. חולצת. מן הספק ואחר כך נשאת. ואם כהן הוא. שאם תחלוץ תהא אסורה לו, סמכינן אדרבנן ואמרינן לאו נפל הוא ואינה חולצת. והא דאמרינן לעיל הלכה כרשב"ג, אינו [אלא] לחומרא, דחשבינן ליה נפל לענין שאם אשת ישראל היא חולצת. ולענין אבלות הלכה כמותו, דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. מיהו כרבנן קיימא לן, ולא מצרכינן לה חליצה אם אשת כהן היא.
<h2>דף נה:</h2>
[שבת ס"ה ע"ב] מטרא במערבא. בארץ ישראל. סהדא רבה פרת. פרת מעיד בדבר, שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים. ובני בבל יודעים שירדו גשמים בארץ ישראל, ושמחים על אחיהם. ואבוה דשמואל נמי סבירא ליה כרב דאמר פרת גדל ומתברכין מימיו ע"י הגשמים. וסבר שמא ירבו הנוטפין. דהיינו גשמים על הנוזלים. הנובעין. ותנן במסכת מקואות [פ"ה מ"ה], הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה. ושנינו בספרי אך מעין ובור מקוה מים, יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחלה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין, מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן. ומהו אשבורן. דקוו וקיימי, לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתן כשהן נמשכין ויורדין למקוה לא עלתה להם טבילה. דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי. אבל נובעין מטהרין כמות שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות. הילכך ביומי ניסן שהנהרות גדילין ממימי הגשמים של ימות החורף ומהפשר שלגים חייש שמא הנוטפין שנתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלין החיים שבו, ובטלים בהנוטפין, ואין תורת מעין עליהן לטהר בזחילה שלא באשבורן. ועביד להו מקואות דקוו וקיימי. ואני קבלתי מרבינו הלוי, משום דספק זבות נינהו, וזבה טעונה מים חיים. וכמה ימים החזקתי בה. וראיתי בתוספתא [מגילה פ"ה הי"א] חומר בזב מזבה, שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים. ואי אפשר להעמיד שמועתי, וחזרתי ובדקתי לפרשה, וכן נראית בעיני כמו שפירשתיה. ורובא דעלמא מפרשי נוטפין כשאובין. ולאו מילתא היא, דתנן הנוטפין כמקוה. "והוו להו שאובין" ל"ג. הילכך כל היכא דאיכא למיחש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין אסור, והיינו כשהנהר גדול הרבה. אבל אם הולך לאטו, או שלא נתרבה אלא מעט, דליכא לספוקי ברביית נוטפין שרי כדתניא בתוספתא העיד ר' אלעזר בר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין. והא דאמרינן מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן, לאו דוקא זוחלין. דנהי דמקוה דוקא באשבורן ולא בזוחלין, לא כן מעין. דאילו מעין מטהר בין באשבורן בין בזוחלין. וראיה דתנן פ"ו דמסכת פרה [מ"ה], המפנה מעין לתוך הגת או לתוך הגג פסולין לזבין ולמצורעין ולמי חטאת. אלמא לשאר כל אדם כשר אע"פ שהוא אשבורן. וכן עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ביומי ניסן, והיה ממשיך לתוכן מימי פרת, וכמו שפירשו ז"ל, ע"כ.
[שבת ס"ה ע"ב] מכיפיה מבריך. ולא ממימי גשמים. ולומר שאע"פ שאנו רואים שכשהגשמים יורדין נהרות מתברכין, עיקר ריבויין ממקורן הוא. כדאמרינן בפרק סדר תעניות [תענית כ"ה ע"ב], אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחים. ונמצא שזוחלין רבין לעולם על הנוטפין, דהא לטפח של גשמים איכא טפחים דמעין. הילכך לשמואל מותר לטבול בנהרות לעולם ואפילו כשנראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר. ורבינו תם ז"ל פסק הלכתא כותיה דשמואל, ומביא ראיה מברייתא דבכורות [נ"ה ע"ב], דבין רבי מאיר בין רבנן כולהו סבירא להו הא דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך. אבל אין דעת הגאונים ז"ל כן כאשר נפרש. דופליגא דידיה אדידיה. משמואל אדשמואל. אין המים מטהרין בזוחלין. אין מטהרין אדם וכלים כשטובלין בהן דרך זחילתן, וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה. אלא פרת ביומי תשרי. שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהן, ויש תורת מעין על הנהרות המושכין. אלמא ס"ל דגדילין ממימי הגשמים. ואני שמעתי בבכורות במטהרין בזוחלין, שאין הנוטפין שבתוכן מטהרין ברביית זוחלין שיבטלו נוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין שבהן. ורבינו חננאל ורבינו אלפסי זכרונם לברכה פסקו כרב וכאבוה דשמואל דאין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד. ויש מי שכתב, דדוקא פרת ביומי תשרי הוא ודאי שרבו הזוחלין, אבל שאר נהרות אפילו בתשרי ופרת בכל השנה איכא למיחש שמא ירבו נוטפין, ואינן מטהרין אלא באשבורן. וכיון דשמואל עבד מקואות, הכי עבדינן הלכה למעשה. אלא שצריך טעם למה ביומי ניסן בלבד. כיון דאין מטהרין בזוחלין אלא דוקא פרת ודוקא בתשרי, כל השנה מאי עבדי. יש מי שכתב, דלא נקט יומי ניסן אלא לאפוקי יומי תשרי. והרנב"ר ז"ל כתב, לפי שהיו מתחילות אז בניסן לטבול בנהרות, דרויח עלמא שהסתיו עבר, נקט ניסן. ובתשרי הניחן למנהגן, דליכא למיחש לנוטפין. אבל כל ימי הסתיו מפני הצינה היו נוהגות [לטבול] במקוה.
